三才 發表於 2013-5-9 17:06:09

【漢語大詞典●宥】

本帖最後由 三才 於 2013-5-10 02:33 編輯 <br /><br /><P align=center><B><FONT size=5>【<FONT color=red>漢語大詞典●宥</FONT>】</FONT>
<P><BR>①[yòuㄧㄡˋ]</STRONG></P>
<P><STRONG></STRONG>&nbsp;</P>
<P><STRONG>[『廣韻』於救切,去宥,云。]</STRONG></P>
<P><STRONG></STRONG>&nbsp;</P>
<P><STRONG>1.寬仁;</STRONG></P>
<P><STRONG></STRONG>&nbsp;</P>
<P><STRONG>寬待。</STRONG></P>
<P><STRONG></STRONG>&nbsp;</P>
<P><STRONG>『莊子·在宥』:“聞在宥天下,不聞治天下也。”</STRONG></P>
<P><STRONG></STRONG>&nbsp;</P>
<P><STRONG>郭象注:“宥使自在則治。”</STRONG></P>
<P><STRONG></STRONG>&nbsp;</P>
<P><STRONG>成玄英疏:“宥,寬也;</STRONG><STRONG>在,自在也。”</STRONG></P>
<P><STRONG></STRONG>&nbsp;</P>
<P><STRONG>三國魏嵇康『答難養生論』:“聖人不得已而臨天下,以萬物爲心,在宥群生。”</STRONG></P>
<P><STRONG></STRONG>&nbsp;</P>
<P><STRONG>參見“宥密”。</STRONG></P>
<P><STRONG></STRONG>&nbsp;</P>
<P><STRONG>2.寬恕;</STRONG></P>
<P><STRONG></STRONG>&nbsp;</P>
<P><STRONG>赦免。</STRONG></P>
<P><STRONG></STRONG>&nbsp;</P>
<P><STRONG>『書·舜典』:“流宥五刑。”</STRONG></P>
<P><STRONG></STRONG>&nbsp;</P>
<P><STRONG>孔傳:“宥,寬也。</STRONG><STRONG>以流放之法寬五刑。”</STRONG></P>
<P><STRONG></STRONG>&nbsp;</P>
<P><STRONG>『左傳·成公三年』:“二國圖其社稷,而求紓其民,各懲其忿,以相宥也,兩釋纍囚,以成其好。”</STRONG></P>
<P><STRONG></STRONG>&nbsp;</P>
<P><STRONG>杜預注:“宥,赦也。”</STRONG></P>
<P><STRONG></STRONG>&nbsp;</P>
<P><STRONG>唐李朝威『柳毅傳』:“&lt;錢塘君&gt;然後回告兄曰:‘向者辰發靈虛,已至涇陽,午戰於彼,未還於此。</STRONG><STRONG>中間馳至九天,以告上帝。</STRONG><STRONG>帝知其寃,而宥其失,前所譴責,因而獲免。’”</STRONG></P>
<P><STRONG></STRONG>&nbsp;</P>
<P><STRONG>葉聖陶『窮愁』:“阿松曰:‘此襖敝舊無溫,仍請吾母加體,兒罪戾滋重,乞母宥之也。’”</STRONG></P>
<P><STRONG></STRONG>&nbsp;</P>
<P><STRONG>3.宏深;</STRONG></P>
<P><STRONG></STRONG>&nbsp;</P>
<P><STRONG>深邃。</STRONG></P>
<P><STRONG></STRONG>&nbsp;</P>
<P><STRONG>『詩·周頌·昊天有成命』“夙夜基命宥密”宋朱熹集傳:“宥,宏深也。”</STRONG></P>
<P><STRONG></STRONG>&nbsp;</P>
<P><STRONG>參見“宥密”、“宥地”、“宥府”。</STRONG></P>
<P><STRONG></STRONG>&nbsp;</P>
<P><STRONG>4.通“祐”。</STRONG></P>
<P><STRONG></STRONG>&nbsp;</P>
<P><STRONG>保佑。</STRONG></P>
<P><STRONG></STRONG>&nbsp;</P>
<P><STRONG>『管子·侈靡』:“公曰:‘國門則塞,百姓讙敖,胡以備之?</STRONG><STRONG>擇天下之所宥,擇鬼神之所當,擇人之所戴,而亟付其身,此所以安之也。’”</STRONG></P>
<P><STRONG></STRONG>&nbsp;</P>
<P><STRONG>王念孫『讀書雜志·管子六』:“天下之所宥,當作天之所宥……‘宥’讀爲自天祐之之‘祐’。”</STRONG></P>
<P><STRONG></STRONG>&nbsp;</P>
<P><STRONG>『漢書·禮樂志』:“神若宥之,傳世無疆。”</STRONG></P>
<P><STRONG></STRONG>&nbsp;</P>
<P><STRONG>顏師古注:“宥,祐也。”</STRONG></P>
<P><STRONG></STRONG>&nbsp;</P>
<P><STRONG>唐柳宗元『賀進士王參元失火書』:“十年之相知,不若茲火一夕之爲足下譽也。</STRONG><STRONG>宥而彰之,使夫蓄於心者咸得開其喙。”</STRONG></P>
<P><STRONG></STRONG>&nbsp;</P>
<P><STRONG>5.通“侑”。</STRONG></P>
<P><STRONG></STRONG>&nbsp;</P>
<P><STRONG>酬酢;</STRONG></P>
<P><STRONG></STRONG>&nbsp;</P>
<P><STRONG>勸食。</STRONG></P>
<P><STRONG></STRONG>&nbsp;</P>
<P><STRONG>『周禮·春官·大司樂』:“王大食,三宥,皆令奏鐘鼓。”</STRONG></P>
<P><STRONG></STRONG>&nbsp;</P>
<P><STRONG>鄭玄注:“大食,朔月月半,以樂宥食時也。</STRONG><STRONG>宥,猶勸也。”</STRONG></P>
<P><STRONG></STRONG>&nbsp;</P>
<P><STRONG>『左傳·莊公十八年』:“虢公、晉侯朝王,王饗醴,命之宥。”</STRONG></P>
<P><STRONG></STRONG>&nbsp;</P>
<P><STRONG>杜預注:“宥,助也。</STRONG><STRONG>所以助歡敬之意。”</STRONG></P>
<P><STRONG></STRONG>&nbsp;</P>
<P><STRONG>王引之『經義述聞·春秋左傳上』:“『爾雅』曰:‘酬、酢、侑,報也。’</STRONG></P>
<P><STRONG></STRONG>&nbsp;</P>
<P><STRONG>則侑與酬酢同義。</STRONG></P>
<P><STRONG></STRONG>&nbsp;</P>
<P><STRONG>命之侑者,其命虢公、晉侯與王相酬酢,與或獻或酢,有施報之義,故謂之侑。</STRONG></P>
<P><STRONG></STRONG>&nbsp;</P>
<P><STRONG>命之侑者,所以親之也。</STRONG></P>
<P><STRONG></STRONG>&nbsp;</P>
<P><STRONG>僖二十八年『傳』:‘晉侯朝王,王享醴,命晉侯宥。’</STRONG></P>
<P><STRONG></STRONG>&nbsp;</P>
<P><STRONG>其爲命晉侯與王相酬酢,較然甚明。</STRONG></P>
<P><STRONG></STRONG>&nbsp;</P>
<P><STRONG>若謂助以幣帛,則『傳』但云:‘王享醴,宥之’可矣,何須云:‘命晉侯宥’乎?”</STRONG></P>
<P><STRONG></STRONG>&nbsp;</P>
<P><STRONG>漢焦贛『易林·渙之節』:“天山紫芝,雍梁朱草。</STRONG><STRONG>長生和氣,王以爲寶。</STRONG><STRONG>公屍宥食,福祿來處。”</STRONG></P>
<P><STRONG></STRONG>&nbsp;</P>
<P><STRONG>6.通“囿”。</STRONG></P>
<P><STRONG></STRONG>&nbsp;</P>
<P><STRONG>局限;</STRONG></P>
<P><STRONG></STRONG>&nbsp;</P>
<P><STRONG>蔽礙。</STRONG></P>
<P><STRONG></STRONG>&nbsp;</P>
<P><STRONG>『莊子·天下』:“接萬物以別宥爲始。”</STRONG></P>
<P><STRONG></STRONG>&nbsp;</P>
<P><STRONG>成玄英疏:“宥,區域也。</STRONG><STRONG>始,本也。</STRONG><STRONG>置立名教應接人間,而區別萬有,用斯爲本也。”</STRONG></P>
<P><STRONG></STRONG>&nbsp;</P>
<P><STRONG>『呂氏春秋·去宥』:“隣父有與人隣者。</STRONG><STRONG>有枯梧樹,其隣之父言梧樹之不善也,隣人遽伐之。</STRONG><STRONG>隣父因請而以爲薪,其人不說,曰:‘隣者若此其險也,豈可爲之隣哉!’</STRONG><STRONG>此有所宥也。”</STRONG></P>
<P><STRONG></STRONG>&nbsp;</P>
<P><STRONG>畢沅注:“疑宥與囿同,謂有所拘礙而識不廣也。</STRONG><STRONG>以下文觀之,猶言蔽耳。”</STRONG></P>
<P><STRONG></STRONG>&nbsp;</P>
<P><STRONG>7.通“右”。</STRONG></P>
<P><STRONG></STRONG>&nbsp;</P>
<P><STRONG>參見“宥坐之器”。</STRONG></P>
<P><STRONG></STRONG>&nbsp;</P>
<P><STRONG>.姓。</STRONG></P>
<P><STRONG></STRONG>&nbsp;</P>
<P><STRONG>明洪武時有有日興,上加“宀”,賜姓“宥”,爲“宥”姓之始。</STRONG></P>
<P><STRONG></STRONG>&nbsp;</P>
<P><STRONG>見『續通志·氏族略』。</STRONG></P>
<P><STRONG></STRONG>&nbsp;</P>
<P><STRONG></STRONG></P></B>
頁: [1]
查看完整版本: 【漢語大詞典●宥】