豐碩 發表於 2013-2-15 17:01:55

【漢語大詞典●天命】

<P align=center>【漢語大詞典●天命】<p><br>
1.上天之意旨;</STRONG></P>
<P><STRONG></STRONG>&nbsp;</P>
<P><STRONG>
由天主宰的命運。</STRONG></P>
<P><STRONG></STRONG>&nbsp;</P>
<P><STRONG>『書·盤庚上』:“先王有服,恪謹天命。”</STRONG></P>
<P><STRONG></STRONG>&nbsp;</P>
<P><STRONG>『楚辭·天問』:“天命反側,何罰何佑?”</STRONG></P>
<P><STRONG></STRONG>&nbsp;</P>
<P><STRONG>唐韓愈『爭臣論』:“彼二聖一賢者,豈不知自安佚之爲樂哉?</STRONG></P>
<P><STRONG></STRONG>&nbsp;</P>
<P><STRONG> 誠畏天命而悲人窮也。”</STRONG></P>
<P><STRONG></STRONG>&nbsp;</P>
<P><STRONG>宋羅大經『鶴林玉露』卷六:“且人之生也,貧富貴賤,夭壽賢愚,稟性賦分,各自有定,謂之天命,不可改也。”</STRONG></P>
<P><STRONG></STRONG>&nbsp;</P>
<P><STRONG>『兒女英雄傳』第一回:“天命早已安排在那里了,倒不如聽命由天的闖著作去。”</STRONG></P>
<P><STRONG></STRONG>&nbsp;</P>
<P><STRONG>徐遲『狂歡之夜』:“好比太陽一定從東頭出,西頭下,農民們都相信悲慘的生活是天命,是天理。”</STRONG></P>
<P><STRONG></STRONG>&nbsp;</P>
<P><STRONG>
2.指自然的規律、法則。</STRONG></P>
<P><STRONG></STRONG>&nbsp;</P>
<P><STRONG>『荀子·天論』:“從天而頌之,孰與制天命而用之!”</STRONG></P>
<P><STRONG></STRONG>&nbsp;</P>
<P><STRONG>淸王夫之『張子正蒙注·誠明』:“是以天之命,物之性,本非志意所與;</STRONG></P>
<P><STRONG></STRONG>&nbsp;</P>
<P><STRONG>
而能盡其性,則物性盡,天命至,有不知其所以然者而無不通。”</STRONG></P>
<P><STRONG></STRONG>&nbsp;</P>
<P><STRONG>
3.古以君權爲神授,統治者自稱受命於天,謂之天命。</STRONG></P>
<P><STRONG></STRONG>&nbsp;</P>
<P><STRONG>『左傳·宣公三年』:“周德雖衰,天命未改,鼎之輕重,未可問也。”</STRONG></P>
<P><STRONG></STRONG>&nbsp;</P>
<P><STRONG>晉劉琨『勸進表』:“臣聞昏明迭用,否泰相濟。</STRONG></P>
<P><STRONG></STRONG>&nbsp;</P>
<P><STRONG>天命未改,歷數有歸。”</STRONG></P>
<P><STRONG></STRONG>&nbsp;</P>
<P><STRONG>唐韓愈『請遷玄宗廟議』:“太祖景皇帝始爲唐公,肇基天命。”</STRONG></P>
<P><STRONG></STRONG>&nbsp;</P>
<P><STRONG>『三國演義』第九三回:“久聞公之大名,今幸一會。</STRONG></P>
<P><STRONG></STRONG>&nbsp;</P>
<P><STRONG>公既知天命,識時務,何故興無名之兵?”</STRONG></P>
<P><STRONG></STRONG>&nbsp;</P>
<P><STRONG>
4.謂天賦。</STRONG></P>
<P><STRONG></STRONG>&nbsp;</P>
<P><STRONG>『禮記·中庸』:“天命之謂性,率性之謂道,修道之謂教。”</STRONG></P>
<P><STRONG></STRONG>&nbsp;</P>
<P><STRONG>鄭玄注:“天命,謂天所命生人者也,是謂性命。”</STRONG></P>
<P><STRONG></STRONG>&nbsp;</P>
<P><STRONG>明王守仁『<大學>問』:“是其一體之仁也,雖小人之心亦必有之。</STRONG></P>
<P><STRONG></STRONG>&nbsp;</P>
<P><STRONG>是乃根於天命之性,而自然靈昭不昧者也。”</STRONG></P>
<P><STRONG></STRONG>&nbsp;</P>
<P><STRONG>
5.猶天年。</STRONG></P>
<P><STRONG></STRONG>&nbsp;</P>
<P><STRONG>謂人之自然壽命。</STRONG></P>
<P><STRONG></STRONG>&nbsp;</P>
<P><STRONG>漢枚乘『上書諫吳王』:“今欲極天命之上壽,弊無窮之極樂,究萬乘之勢,不出反掌之易。”</STRONG></P>
<P><STRONG></STRONG>&nbsp;</P>
<P><STRONG>『漢書·宣帝紀』:“朕惟耆老之人,髮齒墮落,血氣衰微,亦亡暴虐之心,今或罹文法,拘執囹圄,不終天命,朕甚憐之。”</STRONG></P>
<P><STRONG></STRONG>&nbsp;</P>
<P><STRONG>『東觀漢記·郅惲傳』:“子張病將終,惲往候之。</STRONG></P>
<P><STRONG></STRONG>&nbsp;</P>
<P><STRONG>子張視惲歔欷不能言。</STRONG></P>
<P><STRONG></STRONG>&nbsp;</P>
<P><STRONG>曰:‘吾知子不悲天命長短,而痛二父讎不復也。’”</STRONG></P>
<P><STRONG></STRONG>&nbsp;</P>
<P><STRONG>

頁: [1]
查看完整版本: 【漢語大詞典●天命】