【漢語大詞典●玄陰】
<P align=center>【漢語大詞典●玄陰】<p><br>1.謂冬季極盛的陰氣。</STRONG></P>
<P><STRONG></STRONG> </P>
<P><STRONG>漢王粲『七釋』:“農功既登,玄陰戒寒,乃致衆庶,大獵中原。”</STRONG></P>
<P><STRONG></STRONG> </P>
<P><STRONG>南朝宋謝惠連『雪賦』:“玄陰凝不昧其潔,太陽曜不固其節。”</STRONG></P>
<P><STRONG></STRONG> </P>
<P><STRONG>明劉基『雜詩』之三十:“玄陰結嚴冬,芳意坐自遒。”</STRONG></P>
<P><STRONG></STRONG> </P>
<P><STRONG>
2.陰暗;</STRONG></P>
<P><STRONG></STRONG> </P>
<P><STRONG>
幽暗。</STRONG></P>
<P><STRONG></STRONG> </P>
<P><STRONG>漢司馬相如『美人賦』:“時日西夕,玄陰晦冥,流風慘冽,素雪飄零。”</STRONG></P>
<P><STRONG></STRONG> </P>
<P><STRONG>晉葛洪『抱朴子·微旨』:“夫明之所及,雖玄陰幽夜之地,毫釐芒髮之物,不以爲難見。”</STRONG></P>
<P><STRONG></STRONG> </P>
<P><STRONG>南朝梁江淹『燈賦』:“紫霞沒,白日沉,掛明燈,散玄陰。”</STRONG></P>
<P><STRONG></STRONG> </P>
<P><STRONG>明唐順之『龍泉寺對雨』詩:“西山爽氣朝來歇,倏忽玄陰滿四陲。”</STRONG></P>
<P><STRONG></STRONG> </P>
<P><STRONG>
3.指月亮。</STRONG></P>
<P><STRONG></STRONG> </P>
<P><STRONG>唐柳宗元『天對』:“玄陰多缺,爰感厥免。”</STRONG></P>
<P><STRONG></STRONG> </P>
<P><STRONG>唐元稹『賦得九月盡』詩:“玄陰迎落日,涼魄盡殘鈎。”</STRONG></P>
<P><STRONG></STRONG> </P>
<P><STRONG>
頁:
[1]