【白居易詩全集.卷十二. 真娘墓】
<P align=center><STRONG><FONT size=5>【<FONT color=red>白居易<FONT color=magenta>詩</FONT>全集.卷十二. 真娘墓</FONT>】</FONT></STRONG><P></P>
<P><STRONG></STRONG> </P><STRONG>真娘墓,虎丘道。 </STRONG>
<P> </P><STRONG>不識真娘鏡中面,唯見真娘墓頭草。 </STRONG>
<P> </P><STRONG>霜摧桃李風折蓮,真娘死時猶少年。 </STRONG>
<P> </P><STRONG>脂膚荑手不牢固,世間尤物難留連。 </STRONG>
<P> </P><STRONG>難留連,易銷歇,塞北花,江南雪。 </STRONG>
<P> </P><STRONG>前進士陳鴻撰 開元中,泰階平,四海無事。 </STRONG>
<P> </P><STRONG>玄宗在位歲久,倦於旰食宵衣,政無大小,始委於右丞相;深居遊宴,以聲色自娛。 </STRONG>
<P> </P><STRONG>先是,元獻皇后、武淑妃皆有寵,相次即世。 </STRONG>
<P> </P><STRONG>宮中雖良家子千數,無可悅目者。 </STRONG>
<P> </P><STRONG>上心忽忽不樂。 </STRONG>
<P> </P><STRONG>時每歲十月,駕幸華清宮,內外命婦,熠耀景從,浴日餘波,賜以湯沐,春風靈液,澹然其間。 </STRONG>
<P> </P><STRONG>上心油然,若有所遇,顧左右前後,粉色如土。 </STRONG>
<P> </P><STRONG>詔高力士潛搜外宮,得弘農楊玄琰女於壽邸。 </STRONG>
<P> </P><STRONG>既笄矣,鬒發膩理,纖濃中度,舉止閒發,轉動照人。 </STRONG>
<P> </P><STRONG>上甚悅。 </STRONG>
<P> </P><STRONG>進見之日,奏《霓裳羽衣曲》以導之。 </STRONG>
<P> </P><STRONG>定情之夕,授金釵鈿合以固之。 </STRONG>
<P> </P><STRONG>又命戴步搖,垂金璫。 </STRONG>
<P> </P><STRONG>明年,冊為貴妃半後服用。 </STRONG>
<P> </P><STRONG>由是冶其容,敏其詞,婉孌萬態,以中上意,上益嬖焉。 </STRONG>
<P> </P><STRONG>時省風九州,泥金五嶽,驪山雪夜,上陽春朝,與上行同輦,居同室,宴專席,寢專房。 </STRONG>
<P> </P><STRONG>雖有三夫人、九嬪、二十七世婦、八十一御妻,暨后宮才人、樂府妓女,使天子無顧眄意。 </STRONG>
<P> </P><STRONG>自是六宮無復進幸者。 </STRONG>
<P> </P><STRONG>非徒殊艷尤態致是,蓋才智明慧,善巧便佞,先意希旨,有不可形容者。 </STRONG>
<P> </P><STRONG>叔父昆弟,皆列在清貫,爵為通侯。 </STRONG>
<P> </P><STRONG>姊妹封國夫人,富埒王室,車服邸第,與大長公主侔,而恩澤勢力則又過之。 </STRONG>
<P> </P><STRONG>出入禁門不問,京師長吏為之側目。 </STRONG>
<P> </P>
<P><STRONG>故當時謠詠有云:“生女勿悲酸,生兒勿喜歡。 </STRONG><STRONG>”</STRONG></P>
<P><STRONG></STRONG> </P>
<P><STRONG>又曰:“男不封侯女作妃,看女卻為門上楣。</STRONG><STRONG>”</STRONG></P>
<P><STRONG></STRONG> </P>
<P><STRONG>其人心羨慕如此。 </STRONG></P>
<P> </P><STRONG>天寶末,兄國忠盜丞相位,愚弄國柄。 </STRONG>
<P> </P><STRONG>及安祿山引兵向闕,以討楊氏為辭。 </STRONG>
<P> </P><STRONG>潼關不守,翠華南幸,出咸陽道,次馬嵬亭,六軍徘徊,持戟不進,從官郎吏,伏上馬前,請誅錯以謝天下。 </STRONG>
<P> </P><STRONG>國忠奉犛纓盤水,死於道周。 </STRONG>
<P> </P><STRONG>左右之意未快。 </STRONG>
<P> </P><STRONG>上問之。 </STRONG>
<P> </P><STRONG>當時敢言者,請以貴妃塞天下怒。 </STRONG>
<P> </P><STRONG>上知不免,而不忍見其死,反袂掩面,使牽之而去。 </STRONG>
<P> </P><STRONG>蒼黃展轉,竟就絕於尺組之下。 </STRONG>
<P> </P><STRONG>既而玄宗狩成都,肅宗受禪靈武。 </STRONG>
<P> </P><STRONG>明年,大凶歸元,大駕還都,尊玄宗為太上皇,就養南宮,遷於西內。 </STRONG>
<P> </P><STRONG>時移事去,樂盡悲來。 </STRONG>
<P> </P><STRONG>每至春之日,冬之夜,池蓮夏開,宮槐秋落,梨園弟子玉琯發音,聞《霓裳羽衣》一聲,則天顏不怡,左右噓稀唏。 </STRONG>
<P> </P><STRONG>三載一意,其念不衰。 </STRONG>
<P> </P><STRONG>求之夢魂,杳不能得。 </STRONG>
<P> </P><STRONG>適有道士自蜀來,知上皇心念楊妃如是。 </STRONG>
<P> </P><STRONG>自言有李少君之術。 </STRONG>
<P> </P><STRONG>玄宗大喜,命致其神。 </STRONG>
<P> </P><STRONG>方士乃竭其術以索之,不至。 </STRONG>
<P> </P><STRONG>又能游神馭氣,出天界,沒地府以求之,不見。 </STRONG>
<P> </P><STRONG>又旁求四虛上下,東極大海,跨蓬壺,見最高仙山,上多樓闕,西廂下有洞戶,東向,闔其門,署曰“玉妃太真院”。 </STRONG>
<P> </P><STRONG>方士抽簪叩扉,有雙童女出應門。 </STRONG>
<P> </P><STRONG>方士造次未及言,而雙鬟復入。 </STRONG>
<P> </P><STRONG>俄有碧衣侍女又至,詰其所從。 </STRONG>
<P> </P><STRONG>方士因稱唐天子使者,且致其命。 </STRONG>
<P> </P>
<P><STRONG>碧衣雲:“玉妃方寢,請少待之。</STRONG><STRONG>”</STRONG></P>
<P><STRONG></STRONG> </P>
<P><STRONG>於時,雲海沉沉,洞天日晚,瓊戶重闔,悄然無聲。 </STRONG></P>
<P> </P><STRONG>方士屏息斂足,拱手門下。 </STRONG>
<P> </P>
<P><STRONG>久之,而碧衣延入,且曰:“玉妃出。</STRONG><STRONG>”</STRONG></P>
<P><STRONG></STRONG> </P>
<P><STRONG>見一人冠金蓮,披紫綃,佩紅玉,曳鳳舄,左右侍者七八人,揖方士,問皇帝安否。 </STRONG></P>
<P> </P><STRONG>次問天寶十四年已還事。 </STRONG>
<P> </P><STRONG>言訖,憫默。 </STRONG>
<P> </P>
<P><STRONG>指碧衣取金釵鈿合,各折其半,授使者曰:“為謝太上皇,謹獻是物,尋舊好也。</STRONG><STRONG>”</STRONG></P>
<P><STRONG></STRONG> </P>
<P><STRONG>方士受辭與信,將行,色有不足。 </STRONG></P>
<P> </P><STRONG>玉妃固徵其意。 </STRONG>
<P> </P><STRONG>复前跪致詞:“請當時一事,不為他人聞者,驗於太上皇。 </STRONG>
<P> </P>
<P><STRONG>不然,恐鈿合金釵,負薪垣平之詐也。</STRONG><STRONG>”</STRONG></P>
<P><STRONG></STRONG> </P>
<P><STRONG>玉妃茫然退立,若有所思。 </STRONG></P>
<P> </P>
<P><STRONG>徐而言之曰:“昔天寶十載,侍輦避暑驪山宮。</STRONG></P>
<P> </P>
<P><STRONG>秋七月,牽牛織女相見之夕,秦人風俗,是夜張錦繡,陳飲食,樹瓜果,焚香於庭,號為'乞巧'。 </STRONG></P>
<P> </P><STRONG>宮掖間尤尚之。 </STRONG>
<P> </P><STRONG>夜殆半,休侍衛於東西廂,獨侍上。 </STRONG>
<P> </P><STRONG>上憑肩而立,因仰天感牛女事,密相誓心:願世世為夫婦。 </STRONG>
<P> </P><STRONG>言畢,執手各嗚咽。 </STRONG>
<P> </P>
<P><STRONG>此獨君王知之耳。</STRONG><STRONG>”</STRONG></P>
<P><STRONG></STRONG> </P>
<P><STRONG>因自悲曰:“由此一念,又不得居此,复墮下界,且結後緣:或為天,或為人,決再相見,好合如舊。</STRONG><STRONG>”因言:“ 太上皇亦不久人間,幸唯自安,無自苦耳。</STRONG><STRONG>”使者??還奏太上皇。 </STRONG></P>
<P> </P><STRONG>皇心震悼,日日不豫。 </STRONG>
<P> </P><STRONG>其年夏四月,南宮晏駕。 </STRONG>
<P> </P><STRONG>元和元年冬十二月,太原白樂天自校書郎尉於周至。 </STRONG>
<P> </P><STRONG>鴻與琅邪王質夫家於是邑。 </STRONG>
<P> </P><STRONG>暇日相攜遊仙遊寺,話及此事,相與感嘆。 </STRONG>
<P> </P><STRONG>質夫舉酒於樂天前曰:“夫希代之事,非遇出世之才潤色之,則與時消沒,不聞於世。</STRONG><STRONG>樂天深於詩,多於情者也,試為歌之,如何? ”樂天因為《長恨歌》。 </STRONG>
<P> </P><STRONG>意者不但感其事,亦欲懲尤物,窒亂階,垂於將來也。 </STRONG>
<P> </P><STRONG>歌既成,使鴻傳焉。 </STRONG>
<P> </P>
<P><STRONG>世所不聞者,予非開元遺民,不得知;世所知者,有《玄宗本紀》在。 </STRONG></P>
<P><STRONG></STRONG> </P><STRONG>今但傳《長恨歌》云爾。 </STRONG>
<P> </P>
<P>引用:http://www.zh5000.com/ZHJD/gxjd/2006/qitabu/scq/1/gxjd-0014.htm</P>
頁:
[1]